10 מקומות שחייבים לראות בפרו
ארץ האינקה המפורסמת אשר בפרו הביאה את המדינה להיות יעד תיירותי פופולארי ביותר. פרו נכבשה מבני האינקה על ידי הספרדים במאה ה- 16. ההיסטוריה העשירה של פרו הותירה כיום אוצרות ארכיאולוגים וארכיטקטוניים רבים ומגוונים, עתיקים וקולוניאליים. נוסיף לכך את יופייה הטבעי של המדינה והתוצאה היא יעד טיולים יוצא מן הכלל! האטרקציה התיירותית המפורסמת ביותר בפרו היא מאצ'ו פיצ'ו והממצאים הארכיאולוגים סביבו.. אולם, קיימים עוד מספר מקומות הראויים לביקור עליהם במסגרת טיול בפרו נפרט במאמר זה:
1. פונו:
פונו היא עיר נמל קטנה ומאד עתיקה על חוף אגם טיטיקקה. למרות נוף הגבעות הציורי שבה, העיר עצמה היא למעשה אוסף של בתים מודרניים רעועים ולא גמורים. האטרקציה הגדולה ביותר בעיר היא נקודת היציאה לאיים הצפים המצויים על האגם. בפונו קיים מעבר גבול לבוליביה השכנה.אגם טיטיקקה הוא האגם השני בגודלו בדרום אמריקה. האיים הצפים הם אטרקציה חוויתית ביותר. אלה איים מעדשי ידי אדם העשויים מצמחים מיוחדים ומתוחזקים על העת על ידי תושבי האיים. הסיור באיים הוא סיור תרבותי מרתק.תושבי האיים מנהלים חיי שגרה עליהם ויש בתים ואפילו בית ספר.
2. מנקורה:
בעבר מנקורה היתה נמל דיג בצידי הדרך, אולם כיום מנקורה מפוסמת בעיקר בשל חוף הים – למעשה חוף הים המפורסם בכל פרו. החוף מושך אליו קהל גולשים מכל העולם. זוהי עצירת חובה בביקור בחופה הצפוני של פרו.
3. טרוחיו:
טרוחיו היא עיר גדולה יחסית המצויה בצפון מערב פרו, לחוף האוקינוס השקט. העיר נוסדה ב 1534 והיתה בין ההתיישבויות שאיפשרו לספרדים לגייס את התושבים נגד בני האינקה. טרוחיו קרובה לצ'אן צ'אן – עיר החימר הארכיאולוגית הגדולה ביותר בעולם העתיק. העיר הוקמה בשנת 850 ובנייתה נמשכה עד לכיבושה על ידי בני האינקה ב 1470.
4. מדבר נזקה:
מדבר נזקה משתרע לאורך הרצועה הצפונית של החוף הפסיפי בפרו. המדבר מצוי על רמה גבוהה וצחיחה ונמתח לאורך 85 ק"מ. קוי נזקה המפורסמים ממוקמים בין העיר נזקה והעיר פאלפה. הקווים נוצרו בין השנים 200 לפני הספירה ו700 אחרי הספירה והדמויות נעות מקווים פשוטים ועד לציורים ממש של עכבישים, קופים, לטאות ודמויות אנושיות. ניתן לראות את הדמויות מהאויר בלבד. מזג האויר היבש והיציב במדבר נזקה סייע לקווים הללו להישמר ולא להתכסות באדמה עד עצם היום הזה. תהיות ותיאוריות רבות סבות סביב קווי נזקה.
5. איקיטוס:
איקיטוס היא עיר ייחודית בכך שזוהי עיר גדולה אולם היא מנותקת מדרכי גישה שגרתיות כמו כבישים, מטוסים או סירות. אולם, כל זה אינו עוצר את העיר מלהיות אחד המקומות הפופולאריים ביותר בפרו. מיקומה של העיר, על גדותיו של נהר האמזונס בצפון מזרח פרו, איקיטוס מהווה שער כניסה לאמאזונס ולג'ונגלים.
6. לימה:
בירת פרו – לימה היא גם העיר הגדולה ביותר בפרו. מטרופולין גדול המורכב מערבוב ארכיטקטוני, ספרדי, קולוניאלי ומודרני. העיר נוסדה בשנת 1535 על ידי פרנציסקו פיזארו הספרדי והיא מציעה היסטוריה עשירה, אוכל יוצא דופן, תרבות מגוונת וחיי לילה תוססים. העיר שוכנת על חופו של האוקיינוס השקט ומציעה שירותים רבים למטיילים. אין ספק שכל מטייל בפרו עובר בלימה.
7. העמק הקדוש:
העמק הקדוש של בני האינקה בהרי האנדים היוה בעבר את ליבה של איפריית האינקה. העמק הקדוש קרוב לקוסקו ולמאצ'ו פיצ'ו. האזור מכיל מספר אתרים ארכיאולוגים וכפרים עתיקים כולל ערי האינקה פיסאק ואולנטייטמבו.
8. ארקיפה:
ארקיפה היא אחת הערים הזוכות למספר המבקרים הרב ביותר בפרו. העיר מוקפת בשלושה הרים געשיים וממוקמת בחופה הדרומי של המדינה. בארקיפה קיים שילוב עשיר של תרבות אינדיאנית וספרדית. ניתן לראות בה מבנים קולוניאליים ספרדים בעיקר במרכז העיר והיא מכונה לעיתים "עיר לבנה" בשל מבני האבן הלבנה הרבים בה. בנוסף, ארקיפה מהווה שער כניסה לשמורת הטבע המפורסמת – קולקה קניון בה ניתן לצאת לטרקים מרתקים.
9. קוסקו:
קוסקו משמשת כבסיס ממנו יוצאים לסיור בעתיקות הסובבות אותה כמו מאצ'ו פיצ'ו והעמק הקדוש של בני האינקה. קוסקו היא הבירה ההיסטורית של אימפריית האינקה. זוהי העיר העתיקה ביותר באמריקה והוכרזה על יד אונסקו כאתר מורשת עולמי בשנת 1993. היא ממוקמת בדרום מזרח פרו בגובה 3,400 מטר ומהווה יעד תיירותי חשוב ופופולארי מאד.
10. מאצ'ו פיצ'ו:
אתר התיירות הפופולארי ביותר בפרו הוא המאצ'ו פיצ'ו – אתר הארכיאולוגיה המפורסם ביותר בעולם. מאצ'ו פיצ'ו ממוקם בגובה 2100 מ' מעל פני הים בהרי האנדים. למרות שרב הנסתר על הגלוי בו והכל עוטה בהילת מיסתורין ולא בעובדות, קיימת האמונה שהמאצ'ו פיצ'ו נבנה בסביבות המאה ה 15 כמצודה צבאית שלאחר מכן שימשה כאחוזה לאצולת האינקה. מאצ'ו פיצ'ו הוא אחד האתרים היפים והמרשימים בעולם. "העיר האבודה של האינקה" מוקפת בטרסות חקלאיות ובמעיינות טבעיים. למרות שהיתה מוכרת לבני המקום והסביבה, לא היתה מוכרת לעולם לפני שהתגלתה מחדש בשנת 1911.
כתבה וערכה: סיגל ריקלין, יועצת ומתכננת טיולים ומרצה בבית הספר לתיירות
