כאן לא כבה הנר מעולם- הקהילה היהודית בבלמונטה

עיר ארבעת ה-F מכונה גוארדה: חזקה(FUERTA) קרה ((FRIA,עשירה( (FIELA ומכוערת (FEA). למרות הדימוי –מכוערת- שדבק בה, העיר בהחלט מצדיקה ביקור. לו רק (אך לא רק), בשל הקתדרלה המרשימה המתרוממת בראש הגבעה הגבוהה בעיר. קתדרלה אדירת מימדים, אשר מראה מעיד כי בנייתה נמשכה על פני תקופה ארוכה , וניתן לראות בה בברור את המעבר מסגנון הרומנסק לסגנון הגותי המשוכלל והמאוחר יותר.
אולם גוארדה, למרות היצירה הארכיטקטונית המיוחדת במרכזה, אינה הסיבה בגללה אנו פונים דרומה לכביש E802. גוארדה בודאי שווה עצירה וביקור, אבל המגנט המושך אותנו (דרומה דווקא), נקרא בלמונטה. הדרך(המפתיעה לטובה) ממשיכה לטפס בין ההרים, הנוף היפה נפתח, מתרחב, נפרש לנגד עינינו, כתמונה הלקוחה מאלבומי נוף. ברם, בעשרים הקילומטר בין גוארדה לבלמונטה, הראש מלא במחשבות על סיפורה המדהים של קהילת יהודי בלמונטה.

שילוט ברור מפנה אותנו אל הכפר בן 2500 התושבים. הרכב עוצר בכניסה,בסמוך לגן הציבורי ,האישה הראשונה שפוגשים, בת כפר טיפוסית, יודעת את המענה לשאלה שטרם נשאלה-היכן בית הכנסת?
הכפרית מפנה אותנו באצבעה לכוון מרכז הכפר ובהמשך ברחוב המתפצל מהרחוב הראשי , ימינה במורד מתון למזרח הכפר. במהלך ההליכה ברחוב המוליך אל הרובע היהודי ,כל מקומי שפוגש בך , מפנה אותך ללא אומר לכוון בית הכנסת, מודע לכך כי סיפורם של יהודי בלמונטה, הוא הסיבה לזרם המבקרים החלש אמנם, אך נראה כנחשול, לעומת השכחה העמוקה בה היה הכפר בלמונטה נטוע מאות שנים.

לאחר כחמש דקות הליכה ממבואות הכפר מתגלה לפתע "בית אליהו"- בית הכנסת שנפתח כאן מחדש בשנת 1996. בית לבן, לא גדול, עם גג רעפים אדום, מזדקר לו על קו הרקיע, על רקע נוף העמק ההררי מאחור.
הימים ימי חג, אך בית הכנסת סגור ונעול. לא עולה על הדעת לוותר. אנו בלב השכונה היהודית! התושבים המעטים שחולפים על פנינו ,מנסים לעזור אך העצות הסותרות לא מקדמות אותנו. דופקים על דלתות בתי תושבים. באחד הבתים כשנפתחת הדלת רואים נער חובש כיפה, ועל ארונית בחדר המגורים, פמוטים. אין מקום לטעות, אך אנו חשים בחשד וברצון לשמור על המסתור והמסתוריות אשר הפכו התנהגות לאופי. מבט חטוף אחד, ממצה את סיפורם הבלתי נתפס של יהודי בלמונטה.

לאחר מאמצים קיבלנו את מספר הטלפון של סניור אבלינו (351-967009424 +מומלץ לצלצל לתאום הביקור-לא להתייאש)- הוא הגבאי ,ראש הקהילה, ובעיקר בידיו מפתחות בית הכנסת. דקות ספורות חולפות וסניור אבלינו פותח בפנינו את בית הכנסת. תוכו כברו. צנוע מכובד ומרגש.ארון קודש, עזרת נשים וכל המאפיין בית כנסת, אך העין נמשכת אל הלוח המוטבע בקיר, קורא, שותק ונפעם מהכתוב:

"כאן במקום הזה לא נותקה השלשלת…
כאן בכפר בלמונטה ,
בבית זה ובבתים הסמוכים, לב האזור היהודי,
התנהלו חיים יהודים מלאים ועשירים עוד מימים קדומים.
בעקבות גזרות השלטון,נאלצו תושבי הכפר היהודים,
כמו יהודים אחרים ברחבי ספרד ופורטוגל,
להמיר את דתם- כשהם שומרים על יהדותם בבית,

כאן לא כבה הנר לעולם…

כאן, בבתי הכפר,קיימו בסתר את מצוות היהדות,
במשך חמש מאות שנה, מ-1492 עד 1992
כשהם מעבירים את המסורת בעל-פה,
מדור לדור, בחשאי. מקיימים את השבת בלב,
ואת יום ראשון-לעיני השכנים שמסביב.
אנוסים לחיות חיים כפולים…
נזהרים שלא למעוד בין מנהגי היהדות והנצרות,
מחשש ליפול לידי האינקוויזיציה ומרתפיה.
מברכים על החלה והיין,
ממלמלים באפלה מילים מתוך התפילה,
שומרים על יהדותם בנפש פנימה.

כאן הנשמה היהודית לא הלכה לאיבוד…
כאן הנשמה היהודית נשארת לעולם…

ומתוך העבר-יקום העתיד.
מחושך ואפלת ימי הביניים
אל האור של בית הכנסת והמרכז הרוחני."

בית הכנסת, מרשים ככל שיהיה, הינו עדות מוחשית להתחדשות החיים היהודיים בבלמונטה, אך הוא אינו כל הסיפור. בסיפור האמיתי כמו בזרם חשמלי לא ניתן לצפות, אך בהחלט ניתן לחוש, להרגיש ולהעריץ.

הכתוב בלוח ממצה את הסיפור. המבקר במקום, ככל שמנסה להפנים ולהבין, ממלמל שוב ושוב את הקלישאה: לא יאמן כי יסופר.כן,לעיתים קלישאות נדושות פשוט מתאימות.